החלטה בתיק בש"פ 6190/10

א.        ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת אמסטרדם) מיום 18.8.10 בתיק מ"ת 5344-06-10, בה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

רקע והליכים

ב.        נגד העורר, יליד 1978, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות (בן זוג) (ריבוי עבירות), לפי סעיף 379 ביחד עם סעיף 382(ב) לחוק העונשין; תקיפה בנסיבות מחמירות (קטין חסר ישע), לפי סעיף 379 לחוק ביחד עם סעיף 382(ב)(2); איומים (ריבוי עבירות), לפי סעיף 192 לחוק; כליאת שווא (ריבוי עבירות), לפי סעיף 377 לחוק; היזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק; אינוס (שתי עבירות), לפי סעיף 345(א)(1) לחוק; תקיפה בנסיבות מחמירות (בן זוג) הגורמת לחבלות ממשיות, לפי סעיף 379 ביחד עם סעיף 382(ג) לחוק.

ג.        להלן בקצרה תיאור האירועים כעולה מכתב האישום. המתלוננת והעורר נשואים מאז חודש ספטמבר 2008, ולהם ילד משותף, תינוק שהיה בעת הגשת כתב האישום בן כשלושה חודשים. ברקע האישומים גילויי קנאות ואלימות מצד העורר כלפי המתלוננת. כנטען באישום הראשון, בתקופה הרלבנטית היה העורר נוהג לכלוא את המתלוננת בביתם. באותה תקופה, במועדים שונים, היכה העורר כנטען את המתלוננת, הזיק לרכושה, איים עליה ועל בנם ואף תקף אותו, זאת, בשל רצונה של המתלוננת לבלות עם אנשים מלבדו, או בשל ויכוחים שהתגלעו ביניהם. כנטען באישום השני, בלילה שבין 9.5.10 ל-10.5.10 חזרו השניים מחתונה, העורר דרש מהמתלוננת להישבע בחיי אחייניה, כי לא שוחחה עם גברים זרים. משסירבה, תקף אותה, חבל בה והחדיר את אצבעו לתוך איבר מינה בכוח, תוך שהוא מסב לה כאב. למחרת נסעו השניים להשיב את בנם התינוק מבית אימה של המתלוננת, המתלוננת ביקשה להאכיל את התינוק, ואולם העורר איים עליה שלא תהין לעשות כן עד שלא יגיע לפורקנו המיני.

ד.        המדינה עתרה למעצר העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 17.6.10 הורה בית המשפט (השופטת כוחן) על קבלת תסקיר מעצר. ביום 20.7.10 הורה בית המשפט (השופטת סוקולוב) על קבלת תסקיר משלים. בהחלטה מיום 4.8.10 אמר בית המשפט (השופט רוזן), כי "הנני מתקשה להאמין שלא קיימות חלופות מעצר במקום מרוחק... מתבקש שירות המבחן לעשות מאמץ ולבחון, ברצינות, הצעות שיובאו בפניו על ידי המשיב ובני משפחתו". בהחלטתו מיום 18.8.10 קבע בית המשפט (השופטת אמסטרדם), כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר, וזאת נוכח דברי שירות המבחן לפיהם אין המפקחות המוצעות מתאימות שכן "לא קיימת אצלן מודעות לגבי חומרת החשדות נגדו, ההשפעה של שחרורו על המתלוננת, וכן חוסר מודעות לגבי רמת הסיכון הגבוהה הנצפית, כמו גם חוסר מודעות לקשייו האישיותיים המאופיינים בדחפים, ייתכן ובלתי נשלטים". וכן נוכח חומרת המעשים המיוחסים לעורר, ונוכח החשש שינסה לכפות על המתלוננת לחזור בה מתלונתה (חשש שאף עלה לאחר פתיחת הליכים בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני). על החלטה זו הוגש הערר הנוכחי.

הערר והדיון

ה.        בערר נטען, בין היתר, כי שגה בית המשפט בכך שלא קבע, כי ניתן לאיין את מסוכנות העורר על ידי חלופת מעצר מרוחקת, בייחוד נוכח דברי המותבים שקדמו לו. נטען, כי קמה תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר רק בעבירות המיוחסות לעורר באישום הראשון. כן נטען, כי ניתן לאיין את החשש לפיו ייצור העורר קשר עם המתלוננת גם במסגרת חלופת מעצר.

ו.        עו"ד חימי טען לעורר כי הסוגיה עברה תחת ידיהם של ארבעה שופטים בשל הפגרה, וחרף העובדה שהשופטת כוחן סברה כי יש מקום לחלופה, לא קוים דברה. אמנם, ההגנה, כך נטען, אמרה שאין צורך בהכרעה לגבי הראיות, אך בהמשך נסמך שירות המבחן על דברי המתלוננת, והשופטת אמסטרדם נדרשה בהחלטתה לראיות עצמן, ולא היתה לעורר הזדמנות להתגונן. באשר לחלופת, נטען כי הוצעו מפקחות נורמטיביות במקום רחוק, איזוק וערבויות, ואין מקום לפסול זאת; במקרה זה לא מילא - כך נטען - שירות המבחן אחר החלטות בית המשפט לענין החלופה.

ז.        עו"ד ד"ר גורדון טען למדינה, כי אין מקום כל עיקר לשחרר לחלופה, שכן התיק מלווה בתחושה קשה והבטן מתהפכת למקרא חומר הראיות, נוכח דרגת האובססיביות כלפי המתלוננת והאיומים; החלטת השופטת כוחן ניתנה בטרם עיון בראיות ובתסקירים. מצוקת המתלוננת עולה מן התסקיר, כך נטען, והעורר הורשע כבר בעבר (2005) בתקיפת בת זוג וקיבל עונש מותנה; ישנו גם חשש לשיבוש, ויש להביא בחשבון את מצבה הרגיש של המתלוננת, נושא שיש לו משקל בפסיקה; ענין החלופה אינו המוקד.

הכרעה

ח.        עיינתי בתיק הראיות שהיה בפני השופטת אמסטרדם. אכן, התמונה העולה ממנו, לכאורה, מהודעותיה הפרטניות של המתלוננת ומעבר להן, קשה מאד - איומים, אלימות במקרים מסויימים ובמיוחד באחרון, שימוש בלשון קשה וגם וולגרית בתכלית, ותחושה של מזג בלתי נשלט, אובססיבי מטיל אימה. יצוין לשלמות התמונה ולמען ההגינות, כי העורר כפר מכל וכל בתלונות. מן התסקירים עולים מאפייני הקנאה והאובססיביות; ובאשר לחלופה, הגם שמדובר במפקחות נורמטיביות מוצעות, לא זוהתה בתסקיר - שאינו ממליץ על חלופה - מודעותן לגבי חומרת החשדות, ההשפעה הקשה על המתלוננת ורמת הסיכון. ישנם גם ההליכים המתקיימים בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני, וההרשעה הקודמת בתקיפת בן זוג, שלגביה הוטל כאמור עונש מאסר על תנאי, קנס ופיצוי.

ט.        הפרקליטות הצטיידה באסופת פסיקה, לפיה יש מקום לזהירות מיוחדת בענין חלופה במקרי אלימות במשפחה, ולהתייחסות למצבה של המתלוננת (בש"פ 5286/98 שלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5777/03 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם); בש"פ 7497/03 גואטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 1877/07 אלבז נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 8853/08 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם). בתיק האחרון ציין השופט מלצר, כי

"על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו לבחון חלופת מעצר של אלימות במשפחה. אמת מידה זו תקפה גם כאשר שירות המבחן נוטה לשחרר לחלופת מעצר, אך קל וחומר במקרים בהם המלצת שירות המבחן הינה להשאיר את הנאשם במעצר, שמא יממש את מסוכנותו".

מאידך גיסא נדרש הסניגור לבש"פ 7317/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) השופטת ברלינר), שם נאמר:

"החוק מורה אותנו במפורש כי מקום שחלופת מעצר יכולה להשיג את המטרה שלשמה נועד המעצר יש להסתפק בה שהרי פגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה (וראה לענין זה בש"פ 3441/98 מדינת ישראל נ' לוי (לא פורסם)). אין עילה מסויימת או עבירה מסויימת שבהתקיימן, פטור בית המשפט להציג לעצמו את השאלה האם ניתן להסתפק בחלופת מעצר".

י.        נראה לי כי ניתן ליישב בין הדברים ללא קושי. השופטת ברלינר פרסה את העיקרון שקבע המחוקק, והוא ברור ומובהק; השופט מלצר ציין את אמת המידה לבחינת הנושא, בקשר לעבירות מן הסוג בו עסקינן. אלה ואלה, בכל הכבוד, דברים נכוחים. השופטת אמסטרדם גם הזכירה את הנודע, כי סטיה מהמלצה לא חיובית של שירות המבחן "צריכה נימוקים כבדי משקל"; אוסיף, כי זאת - שהרי שירות המבחן הוא הסמן השיקומי.

י"א.     איני רואה מקום לשוב ולהידרש לראיות לכאורה. אמנם הסניגור המלומד טען בנידון דידן, כי "לא היה לו יומו" לענין זה, אך גם בדיון בפני השופטת כוחן וגם בפני השופטת אמסטרדם נדרש לכך; ואולם, לא זו עיקר, ודומני כי הטענה בענין זה נשמעת בשפה רפה, שכן הסניגור רב הניסיון מבין כי בנסיבות בתיק לא על דרך זו תהא תפארתו.

י"ב.     אשר לחלופה, ראשית, אציין כענין דיוני, שלפנינו ערר העורר על החלטת השופטת אמסטרדם, שעיקרה דחיית החלופה שהוצעה, אך עם זאת נאמר בה "שמורה למשיב הזכות לחזור ולפנות לבית המשפט עם הצעת חלופה ראויה". אמנם המדינה לא עררה בנסיבות של קבלת עמדתה ה"אופרטיבית", אך אין מקום כי בית משפט זה ילך מעבר להחלטת השופטת אמסטרדם בכיוון חומרה.

י"ג.     אף לגופו, עם כל שאט הנפש הרב מן העבירות המיוחסות לעורר, קשה להלום אמירה שלא תסכון בשום מקרה כל חלופה. אולם, עליה להיות כזאת שתמנע באופן מירבי מן העורר איום על המתלוננת, שלא לדבר על למעלה מזה; כך במיוחד בטרם העידה המתלוננת (אם ינוהל משפט הוכחות), גם מחשש שיבוש. החלופות המשפחתיות במקרה של אלימות במשפחה אינן פשוטות, ואיני רואה סיבה שלא לסמוך על התרשמותו של שירות המבחן ולחייב את בית המשפט המחוזי להתרשם בעצמו מן המפקחות; הדבר נתון לשיקול דעתו ויש שיעשה כן, ויש שימנע. במקרה דנא, גם אם צודק הסניגור המלומד כי שירות המבחן התרשם כנראה מאד ממצוקת המתלוננת, אין בכך כדי לומר כי המפקחות, שידעו לשם מה הן מוזמנות, לא היו צריכות לדרוש ולחקור במשפחה במה בדיוק מואשם העורר, כדי להיות נכונות לשאת באחריותן; והדברים נאמרים, כמובן, מבלי לפגוע בנורמטיביות שלהן שלא הוטל בה דופי. כבר הוער בבית משפט זה לא אחת על הקושי המובנה בכגון דא בפיקוח משפחה (ראו בש"פ 7602/04 מדינת ישראל נ' אבו אלהווא (לא פורסם); בש"פ 2663/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם)).